<h1>ספר הנייר הלכ' אשה שנתארמלה</h1>
<h2>דף כו.</h2>
מעוברת חבירו אמרי' פרק החולץ [יבמות מ"ב ע"א] דלא ישא וכן מינקת חבירו, והטעם דמעוברת משום שמא יזוק הולד בשעת תשמיש שאינו מקפיד על בן חבירו, ומינקת חבירו לא ישא שמא תתעבר והחלב נעכר ואינו מקפיד על עכירות החלב. כמה הוא זמן המינקת כ"ד חדש חוץ מיום שנולד בו ויום שנתארסה בו. כשם שאסור לישא כך אסור ליארס עד אחר זמן זה ואפי' נתנה בנה למינקת או גמלתו בתוך כ"ד לא תנשא. מת בנה הרי מותרת לינשא ואין חוששין שמא תהרגנו.
הגהה. הלכתא מת התינוק מותרת לינשא מיד דליכא למיחש שמא תהרגנו, גמלתו אסור שמא תגמול אותו קודם זמנו וימות, וכן נתנו למינקת שמא הדרה ולשתים יש מתירין, לשון הר"ר ברוך חיים ז"ל.
ובשאלתות דרב אחאי [פרשת וירא שאילתא י"ג] כתוב גבי מינקת חבירו ומעוברת חבירו דהיכא דעבר ונסיב או קדש מפיקי' לה מיניה ואפי' הוא כהן, ואם הוא ישראל יחזירנה אחר כ"ד חודש. ובשם הגאון כתוב כי אין קרוי מינקת חבירו אם נתנה בנה למינקת ג' חדשים קודם מיתת הבעל והיא לא הניקה בנה כלל בתוך הג' חדשים, ויש מתירין כשיש לו שתי מניקות עכ"ל. רבי' שמשון מפלוייזא אומר דגרושה מניקה מותרת לינשא מיד אע"פ דנתגרשה אינה כופה להניק את בנה, ור"ת אוסר מפני שבמקום שמכירה התינוק כופה להניק. וגם בשאלתות [שם] פוסק דלא שנא גרושה ול"ש אלמנה דצריכה להמתין ג' חדשים.
